ודבר שהוא חיוב פאה מפסיק. מסקנת מילתיה דר' אלעזר היא וכלומר דהשתא ר' יהודה ור''מ בחדא שיטתא קיימי דקצירה כה''ג שיש בה חיוב פאה אם היה קוצר כדרכו חשיבא הפסק לפאה אם קוצר לשחת הוא וכדאמרן.

יקצור חייב בפאה. כלומר והשתא לר' יהודה אם יקצור חייב בפאה דלאחר שהביאה שליש הוי קצירה לחיוב פאה והלכך ס''ל דאף לשחת אסור לקצור קודם למימר כיון דהך קצירה באותה שעה קצירה מעלייתא היא בעלמא לענין חיוב פאה:

כהאי דתנינן תמן. השתא מפרש ליה לדר' יהודה והי רבי יהודה כהאי דתנינן תמן בפ''ו דמנחות קוצר לשחת ומאכיל לבהמ' מותר לקצור קודם לקצירת העומר כדי להאכיל לבהמתו א''ר יהודה אימתי בזמן שהתחיל לקצור לצורך בהמה עד שלא הביאה התבואה שליש אבל אם הביאה שליש אסור לקצור אף לבהמה:

אבל אם היה חייב. בפאה אפי' לא חרש מפסיק כדקאמר ר''מ במתני' דלעולם מפסיק והשתא ע''כ דהקוצר לשחת דר''מ דקאמר מפסיק היינו בשקצר לאחר שהביאה שליש דאז חיוב פאה איכא להך קצירה אם היה קוצרו לאדם אלא משום דקצירה לשחת הוא והלכך הוי הפסק:

מני הכל מודים לא ר''מ אמר מפני שהוא פוטר פאה. מאן הכל מודים דקתני לאו ר''מ הוא דס''ל במתני' דהקוצר לשחת מפסיק אפילו לא חרש למקום שנקצר מודה הוא הכא דדוקא אם חרש היא דמפסיק וטעמא מאי על כרחך הוא דר''מ אמר כאן דאינו מפסיק אא''כ חרש מפני שהוא פטור פאה דהך שאכלה חגב ליכא כלל והך דנמלים ושברתו הרוח או בהמה אע''ג דאיכא פטור הוא מן הפאה כדתנן לקמן בפרקין וכיון שאין בקצירת מקום הזה חיוב פאה ס''ל לר''מ דלא הוי הפסק אא''כ חרש:

שברתו הרוח או בהמה פטורה. ל''ג לה בתוספתא ואגב שיטפא דמתני' דלקמן בפרקין היא דהתם מיתני לענין פטור פאה והכא בדין דהפסק איירינן והכי הוא בתוספתא שברתו הרוח או בהמה הכל מודים אם חרש מפסיק אם לא חרש אינו מפסיק:

אכלה גוביי. חגב שאכל באמצע שדהו או שקרסמוה נמלים. ומפני שדרך החגב לאכול מלמעלה ודרך הנמלה לקרסם ולחתוך קנה השבולת מלמטה נקט להו בהאי לישנא:

כהדא דתני. בתוספתא פ''ק:

והא אשכחן דר''מ אמר חיוב בפאה מפסיק. סיומא דמילתי' דר''א היא דמפרש ברישא לדעתיה דר''מ והדר מפרש לדעתיה דר' יהודה כלומר דהא לר''מ אשכחן דס''ל הכי דבעינן חיוב פאה לאותה קצירה שתהא מפסקת לפאה כהאי ברייתא דלקמיה:

כמה דר''מ אמר הקוצר לשחת מפסיק וכו'. כלומר דר''א מפרש להא דר''מ דקאמר הקוצר לשחת לאו קצירה היא היינו לאחר שהביאה שליש וטעמיה דר''מ משום דס''ל דכל קצירה לשחת שיש בה חיוב פאה לאותה קצירה הוא דמפסיק לפאה שצריך ליתן עוד פאה אחרת ממה שיקצור אח''כ והכי מפרש ליה ר' אלעזר נמי לדר' יהודה דמנחות דלקמן דלענין שיהא הפסק לפאה תרתי בעינן שיהא הקצירה לשחת דכיון שהוא להאכיל לבהמתו לאו קצירה הויא ובעינן נמי שתהא בה חיוב פאה באותה קצירה אם היה קוצר כדרכו לאדם ואז חשיב' הפסק לפאה. זהו שיטתא דר' אלעזר אליבא דר''מ ודר' יהודה כדמוכיח מהאי תוספתא דלקמן לר''מ וכדמפרש ליה להא דר' יהודה במנחות והלכך קאמר דתרוייהו ס''ל דהקוצר לשחת מפסיק ושיש בה חיוב פאה דוקא כדלקמן:

ר''מ ור' יהודה שניהם אמרו דבר אחד. ר''מ דמתני' ור''י דמנחות כדמייתי ליה לקמן תרוייהו בשיטה חדא קיימי כדמפרש ואזיל:

מן. האי מה דאמר ר' יוחנן בשדה קטנה מיירי בחמשים אורך על שתים רוחב דזהו שיעור בית רובע בקירוב והלכך ליכא למימר בה דהבור והניר הוו הפסק בה כשיעור בית רובע דהא כל השדה עצמה אינה אלא בית רובע והלכך משער ר' יוחנן כג' תלמים של פתיח דהוו פחות משיעור בית רובע וכיון דשדה קטנה היא מן הסברא היא דבזרע אחר בעי הפסק ביותר דאי משום כל שהו לא הוי בה הפסק דכשדה אחת נראית הואיל וקטנה היא אלא דבבור וניר אי אפשר לומר בה בית רובע דכל עצמה לא הויא אלא בית רובע כדאמרן והלכך משערינן בג' תלמים של פתיח לכולן דמיהת שיעור דמתחזי הויא והשתא רב ורבי יוחנן לא פליגי כלל וברייתא דבור וניר בשדה בינונית מיתוקמא וממילא שמעינן דבזרע אחר דלא קתני משום דבשדה בינונית אין לו שיעור אלא בכל שהו הוי הפסק וכולי עלמא מודים בה:

רב אמר בור וניר. דקתני במתני' דהוה הפסק שיעורן בית רובע אם יש בהן רחב כשיעור בית רובע הקב שהוא עשר אמות ומעט יותר על עשר אמות ומעט יותר:

וזרע אחר. בתוך שדהו הוה הפסק אפי' בכ''ש:

ר' יוחנן אמר. שיעור כולן כרחב שלשה תלמים של פתיח שעושין בתחלת המחרישה:

מה ופליג. ושואל הש''ס אם דברי ר' יוחנן נמי אהפסק קאי דבהכי הוי הפסק בין השדות ופליג על רב בכולא מניחא ואף בבור וניר או לא וקאמר דלא פליגי בבור וניר:

מה דאמר רב בחיוב פאה. לאו שהן עצמן חייבי' בפאה דהא בבור וניר לא שייכא בהו חיוב פאה אלא דה''ק מה דאמר רב בית רובע לענין חיוב פאה כלומר לענין הפסק בין השדות דכשיעור כזה הוי הפסק וחייב ליתן פאה מכל שדה ושדה בפ''ע:

ומה דא''ר יוחנן בפטור פאה. וה''ק הבור והניר כל זמן שאינם רחבים אלא כשלשה תלמים של פתיח לא הוו הפסק ופאה אחת פוטרת את כל השדה כולה והשתא איכא למימר דבבור וניר לא פליגי בשיעור הפסק אלא בזרע אחר הוא דפליגי:

והא תני בור וניר חייבין בפאה. כלומר דהן הוו הפסק בין השדות ומחמת זה חייבין שתי השדות בפאה ומדקתני סתמא ולא קתני שיעורא ש''מ דהכי קאמר הבור והניר הוו הפסק כמו אם היו נזרעין והיו חייבין בפאה והיינו בית רובע דהאי ברייתא כר''א אתיא דאמר לקמן בפ''ג קרקע בית רובע חייבת בפאה והשתא דייקינן מדלא קתני נמי זרע אחר בהדי בור וניר ולא שמעינן שיעור הפסק דידיה בכמה על כרחך דלית ליה שיעורא דאפי' בכל שהוא הוה הפסק וקשיא לר' יוחנן:

מן מה דאמר רב וכו'. כלומר דהשתא הדר ביה הש''ס מדקבעי למימר מעיקרא דהא דקאמר ר''י לענין פטור פאה הוא דלא היא אלא דר' יוחנן נמי בשיעור הפסק לענין חיוב פאה לשתי השדות מיירי ואפ''ה לא פליגי אלא מן האי מה דאמר רב משדה בינונית הוא דמיירי ושיעור בור וניר כדקתני בברייתא דשיעורן בבית רובע כמו שאם היו נזרעין היו חייבין בפאה וזרע אחר שיעורו בכ''ש דכיון שיש בו מין אחר זרוע לא אזלינן בתר שיעור חיוב פאה אלא בכ''ש הוי הפסק:

מתני' הכל מפסיק לזרעים. הכל לאתויי הא דריש לקיש דלעיל:

אלא גדר. גבוה עשרה טפחים ובשאר אילנות מיירי ולאפוקי חרובין וזתים כדתנן במתני' דלקמן:

ואם היה שער כותש. שענפי האילן מעורבין זה עם זה וכשער ונוגעין בגדר על גבו כדמפרש בגמ':

מתני' ולחרובין כל הרואין זא''ז. כל זמן שהעומד אצל א' מן האילנות יכול לראות האילן האחר אע''פ שיש ביניהן גדר אינו מפסיק ונותן פאה אחת מאילן זה על חבירו:

לזתים שהיו להם בכל רוח. על כל הזתים שהיו להם לצד מזרחה של עיר היו ניתנים פאה אחת ופאה אחת לזתים שהיו להם בצד מערבה וכן לד' רוחות.

אף לחרובין שהיו להם בכל העיר. אע''פ שלא היו רואין זא''ז לא היו נותנים כ''א פאה אחת לכולן והלכה כר''ג ולא כר''א בר' צדוק שאמר משמו:

וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. כלומר שההר זקוף וצריך לחפור ולחרוש בו בכלי ברזל שחופרים בו את הקרקע מפני שאין הבקר וכליו יכולין לעבור שם ואם הוא עומד בין שתי השדות אינו מפסיק אע''פ שאין הבקר יכול לעבור בו בכליו הואיל ויכול לעדור אותו במעדר ונותן פאה אחת לכל:

ר''י אומר מפסקת. הואיל והיא רחבה כל כך שצריך לעמוד באמצע ולקצור מב' צדדיה אבל אם עומד בצד הזה וקוצר בצד השני אינה מפסקת והלכה כר' יהודה:

מתני' אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. שאם עומד בצד הזה אינו יכול לקצור בצד השני עד שיעמוד באמצע וקוצר מכאן ומכאן:

אם עוקר הוא את המחרישה. אם הוא צריך לעקור את המחרישה כשחורש מצד זה ואינו יכול לחרוש לצדה האחר עד שמגביה את המחרישה ונותנה מצד זה מפסיק אבל מצד אחד כלומר שאינו צריך לעקור ולהגביה המחרישה שהסלע אינו גבוה כל כך ויכול הוא לחרוש בתכיפה אחת לצד השני אינו מפסיק:

והתני. בתוספתא שם:

מדרגות. מקומות זקופין בארץ כמדריגות שהן גבוהות עשרה טפחים מפסיקין ונותן פאה מכאו''א:

פחות מכאן. ומשמע הא פחות מכאן אינו מפסיק ונותן פאה אחת על הכל ואמאי:

ופחות מיכן אינו עוקר את המחרישה וכו'. בתמיה וכי אע''פ שאינם גבוהות עשרה טפחים א''צ הוא לעקור את המחרישה מצד זה לצד זה ואפ''ה אינו מפסיק וקשיא לר''ל:

אפי' מפחות מיכן עוקר הוא. כלומר דמשני לעולם בעוקר תליא מילתא כדר''ל ואפי' בפחות מיכן מפסיק והא דקתני גבוהות עשרה טפחים לא אתינן מיתני עשרה אלא בגין הסיפא דקתני התם שאם היו ראשי שורות שבמדריגות מעורבין שהוא נותן פאה מאחת על הכל וקמ''ל דאפי' הן גבוהות עשרה מ''מ בראשי שורות מעורבין כאחת הן חשובין:

אשכח תני ופליג. אשכחן ברייתא בתוספתא דמפרש לה בהדיא למילתיה דר' יהודה ופליגא על הא דהוון בעון מימר:

היה עומד באמצע. דברו ר' יהודה בתוספתא דפ''ק הן דקתני התם גבי דברים המפסיקין אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת א''ר יהודה אם עומד באמצע וקוצר מכאן ומכאן מפסיק ואם לאו אינו מפסיק. אלמא דאם צריך הוא לעמוד באמצע ולקצור מכאן ומכאן אינה יכולה להקצר כאחת קרינן לה ולא אתא אלא לאפוקי שאם עומד מצד אחד ויכול הוא לקצור מצד השני שאז מקרי יכולה להקצר כאחת ואינה מפסקת:

בעומד מצד אחד ואינו יכול לקצור מצד השני אבל אם היה עומד באמצע וקוצר מיכן ומיכן אינו מפסיק. כלומר דלא תידוק מינה הא אם עומד באמצע ויכול לקצור מכאן ומכאן דמפסיק אלא אפי' בכה''ג שאם היה עומד באמצע יכול הוא לקצור מיכן ומיכן אעפ''כ אינו מפסיק משום דבעינן שתהא רחבה ביותר שאף אם הוא עומד באמצע אינו יכול לקצור מכאן ומכאן ואז אינה יכולה להקצר כאחת מיקריא ומפסקת דהא ר' יהודה סתמא קאמר. כך היה ס''ד דבני הישיבה:

הוון בעיי מימר. השתא מפרש לה להא דר' יהודה דהוי ס''ד דבני הישיבה לפרש מן מה דאמר ר' יהודה שאינה יכולה להקצר כאחת סתם ולא מחלק במידי:

אשכח תני. חדא ברייתא אמת המים הקבועה ה''ז מפסקת ומדלא קפידא לא שתהא קבועה ונמשכת ש''מ דהאי תנא דברייתא פליג עליה דר' יהודה וס''ל דכל שהיא קבועה אע''פ שיכולה להקצר כאחת מפסקת:

גמ' הוון בעי מימר ולא פליגין. היו בני הישיבה רוצין לומר דלא פליגי תנאי עליה דר' יהודה דודאי עם הת''ק דמתני' דלעיל דקתני השלולית דמפסקת לא פליג אלא דעלה מפרש ר' יהודה דהשלולית והיינו אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת היא שמפסקת:

מתני' הכל מפסיק לזרעים. הכל לאתויי הא דריש לקיש דלעיל:

אלא גדר. גבוה עשרה טפחים ובשאר אילנות מיירי ולאפוקי חרובין וזתים כדתנן במתני' דלקמן:

ואם היה שער כותש. שענפי האילן מעורבין זה עם זה וכשער ונוגעין בגדר על גבו כדמפרש בגמ':

מתני' ולחרובין כל הרואין זא''ז. כל זמן שהעומד אצל א' מן האילנות יכול לראות האילן האחר אע''פ שיש ביניהן גדר אינו מפסיק ונותן פאה אחת מאילן זה על חבירו:

לזתים שהיו להם בכל רוח. על כל הזתים שהיו להם לצד מזרחה של עיר היו ניתנים פאה אחת ופאה אחת לזתים שהיו להם בצד מערבה וכן לד' רוחות.

אף לחרובין שהיו להם בכל העיר. אע''פ שלא היו רואין זא''ז לא היו נותנים כ''א פאה אחת לכולן והלכה כר''ג ולא כר''א בר' צדוק שאמר משמו:

וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. כלומר שההר זקוף וצריך לחפור ולחרוש בו בכלי ברזל שחופרים בו את הקרקע מפני שאין הבקר וכליו יכולין לעבור שם ואם הוא עומד בין שתי השדות אינו מפסיק אע''פ שאין הבקר יכול לעבור בו בכליו הואיל ויכול לעדור אותו במעדר ונותן פאה אחת לכל:

ר''י אומר מפסקת. הואיל והיא רחבה כל כך שצריך לעמוד באמצע ולקצור מב' צדדיה אבל אם עומד בצד הזה וקוצר בצד השני אינה מפסקת והלכה כר' יהודה:

מתני' אמת המים שאינה יכולה להקצר כאחת. שאם עומד בצד הזה אינו יכול לקצור בצד השני עד שיעמוד באמצע וקוצר מכאן ומכאן:

ר' זעירא בעי. עלה על הא דאמר בשם ר' אלעזר לפרושי מילתייהו דר''מ ור''י דבקצירה שיש בה חיוב פאה תליא מלתא ומוקי לה להא דר''מ במתני' דלאחר שהביאה שליש איירי וכן להא דמדייק לר' יהודה דמתיר לקצור עד שלא הביאה שליש אבל אם הביאה שליש אסור ומטעמא דקצירה דכה''ג מקרי קצירה לענין חיוב פאה וכדלעיל ור' זעירא משמיה דנפשיה הקשה ע''ז דמנ''ל לר''א הא אימא דלא תלינן כלל דינא דהקוצר לשחת בדינא דחיוב פאה לא לר''מ ולא לר' יהודה אלא כמה דר' יהודה אמר התחיל עד שלא הביאה שליש דמתיר הוא לקצור קודם לעומר משום דקצירה לשחת לאו קצירה היא ואפילו הביאה שליש פטור וכו' וכלומר דאם קוצר לשחת הוא אפי' היה קוצר משהביא שליש היה פטור מכל אילו דאין פאה למה שקוצר לבהמה וכיון שכן הוא לא שייך למיתלי דין דמתני' בקצירה דחיוב פאה אלא דר''י ס''ל התם דלא התירו לקצור אף לבהמה אלא בזמן דהך קצירה אינה ראויה אלא לבהמה והיינו עד שלא הביאה שליש וכן נמי לר''מ אמרינן התחיל עד שלא הביא שליש וכו' כלומר לענין פאה וכל הני לעולם פטור הוא כל זמן שקוצר לשחת בין קודם שלא הביא שליש בין לאחר מיכן אלא דר''מ במתני' לא איירי אלא בקוצר לשחת עד שלא הביא שליש והשתא לא תקשי נמי לר''מ דברייתא דקתני הכל מודים וכו' דהתם בלאחר שהביאה שליש איירי והלכך לענין הפסק לא הוי הפסק אא''כ חרש ומתני' בשלא הביאה שליש: